ע"א 259/75

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בהסכם הורי למזונות ילדים לאחר גירושין. בהסכם, שנחתם בשנת 1969, נקבע כי האב ישלם לאם 400 לירות לחודש עבור מזונות שני ילדיהם, צמוד למדד יוקר המחיה בעת חתימת ההסכם. הוא כלל גם סעיף המשפה את האב מכל תביעה למזונות מוגדלים עד ינואר 1975. בשנת 1974 הגיש האב בקשה להפחית את דמי המזונות ל-600 לירות, בצמוד ליוקר המחיה הנוסף שניתן לעובדי מדינה, ללא הסכמת האם או הילדים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, אך הערעור, שהוגש על ידי האם והילדים, ביקש לערער על כך. פסק דינו של השופט י' כהן, שעליו הסכימו השופטים שרשבסקי ולנדוי, נפתח באומרו כי תנאים מכללא בחוזים חייבים לשקף את כוונת כל הצדדים, ויש לנקוט משנה זהירות שכן חזקה על הצדדים כי כללו את כל ההסכמים. בפסק הדין לא נמצאה אינדיקציה ברורה לכך שהאם הסכימה להפחתה אפשרית בדמי המזונות, במיוחד בהתחשב בצרכי הילדים הגדלים. בעוד שפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא יכול היה להיות כבול להסכם ההורי, הודאתו של האב כי הילדים זקוקים לסכום שנקבע בהסכם משמעה כי הוא נשא בנטל ההוכחה להראות כי די בסכום מופחת. בהתחשב בכך שהכנסתו של האב עמדה על כ-3,000 לירות בחודש, וצרכי הילדים לא היו גבוהים יתר על המידה, האב לא הצליח להצדיק הפחתת מזונות. יתר על כן, הדין העברי, החל במקרה זה, אינו מתיר לשנות התחייבויות וולונטריות אלא אם כן הוסכם או משתמע בהסכם. משכך, הערעור היה לגופו של עניין, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל. בקשת האב למזונות מופחתים נדחתה, והוא חויב לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין למערערים.