ה"פ 416/97

תקציר

עניינו של השדכן שהצליח לשדך בין המשיב מס' 1, בן העדה החרדית, לבין אישה לצורך נישואין, אך לא שולם לו שכר הטרחה המוסכם בסך 100,000 דולר. השדכנית פנתה לערכאות אזרחיות וזכתה בתביעה, אך נתקלה באיום של הדרה חברתית בחברה החרדית בגין עבירה על חוקי התורה. הדבר הוביל אותו לבקש דיון דין תורה בבית הדין הרבני. עם זאת, לאחר הזכייה בערכאות האזרחיות, סירב המשיב לשלם לשדכן, מה שהוביל את האחרונה לפנות לבג"ץ לקבלת אכיפה. המבקש טען כי בית הדין הרבני נעדר סמכות, ואילו המשיב טען כי המבקש הסכים לסמכותו של בית הדין הרבני. בית המשפט דחה את תביעת המבקש לסעד הצהרתי, תוך הכרה בסמכותו של בית הדין הרבני על סמך הסכמת שני הצדדים. נפסק כי התנהלותו של המבקש הצביעה על כוונה ברורה לפנות לבוררות בפני בית הדין הרבני, ושלילת הסכמה זו לאחר מכן נעדרה תום לב. כמו כן, בית המשפט לא מצא עילה לבטל את פסק הבוררות של בית הדין הרבני לפי חוק הבוררות, כפי שנטען על ידי המבקש. ההחלטה הדגישה את חשיבות תום הלב וההשתק במקרים כאלה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו, מתוך הכרה בהתנהלותם המפוקפקת של שני הצדדים. פסק דין זה אפשר את פרסום פסק הדין ביום 28/01/1998.