עע"מ 6409/11

תקציר

פסק הדין הנדון קשור לערעור על בקשה לאיחוד משפחות ולמתן מעמד קבע בישראל לשני קטינים, המערערים בתיק. בקשתם הראשונית של המערערים, שהוגשה בשנת 1994, לא טופלה בשל כשלים בירוקרטיים, שהובילו לשורה של אירועים וניסיונות לפתור את הסוגיה. הטענה המרכזית הייתה הדרישה להוכחת מרכז חיים בישראל במשך השנתיים שקדמו לבקשה, דרישה שלא עלה בידי המערערים לקיימה. בית המשפט בחן מועדים שונים שניתן לשקול לצורך הבקשה הקובעת, ובהם מועד הבקשה הראשון בשנת 1994 ושני מועדים מאוחרים יותר בשנים 2001 ו-2002, אך הגיע למסקנה כי אף אחד מהמועדים הללו לא יועיל למערערים בשל חוסר יכולתם לעמוד בדרישות הסף. אופיים הנוקשה של החוקים הרלוונטיים, היוצרים לא פעם מצבים מורכבים, הוכר, יחד עם אקראיות התוצאה במקרה זה, במיוחד בהתחשב בסטטוסים השונים של אחים באותה משפחה. בית המשפט דחה בצער את הערעור, והדגיש כי המחוקק מחזיק בסמכות להביא פתרונות לעניינים מורכבים מעין אלה. השופטת ברק-ארז, שהסכימה עם פסק הדין, ציינה את המורכבות הנובעת מהיעדר עיגון ברור של דרישת "מרכז החיים" בהליכים כתובים וקראה ליישום נוקשה פחות של דרישה זו.