ס"ע 33749-02-10

תקציר

השופט אילן סופר הכריע בתביעה שהגיש עובד תובע נגד מעסיקו לשעבר. העובד טען להעסקה רציפה מאפריל 2006 עד מאי 2009, אך המעסיק הנתבע טען כי היו שתי תקופות העסקה נפרדות. בית הדין החליט כי העובד הועסק מאפריל 2006 עד מאי 2009, וקבע את הוותק של העובד. לאחר מכן בחנה השופטת את טענות העובד בנוגע לשכר, גמול שעות נוספות ותנאים סוציאליים שונים. הם קבעו כי משרתו של העובד עומדת על 93% משרה מלאה ושכרו הממוצע לשעה עומד על 22 שקל. באשר לתביעות העובד להעלאת שכר, מצאה השופטת כי התחשיבים התבססו על נתונים שגויים ודחתה אותם, למעט הטענה בדבר פדיון חופשה שנתית, שעבורה עמד התעריף השעתי של העובד על 24 שקל. המעסיק חויב לשלם 320 ₪ עבור חופשה שנתית שלא נוצלה. השופט פסק גם בתביעות העובד לדמי הבראה, וקבע כי המעסיק חייב לעובד 1,319 שקל. בתביעת העובד בעניין הפרשות לקרן פנסיה הורה השופט למעסיק לפצות את העובד בסך 3,858 ₪ בגין ההפסד ולהעביר את הזכויות בקופת הביטוח של המנהל לעובד. תביעת העובד לפיצוי בגין אובדן זיכוי ממס הכנסה נדחתה. השופטת דחתה גם את תביעת העובד לוותק נוסף, שכן מצאה כי ההסדרים המאוחרים יותר לגבי שכר המינימום כללו את התוספות הקודמות. לבסוף קבעה השופטת כי על המעסיק לשלם לעובד 1,522 ש"ח הפרשי פיצויי פיטורים, מה שמביא את סך כל החוב של המעסיק ל-6,430 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מסיום העסקתו של העובד. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם.