ת"א 12885-04-09

תקציר

השופט פוסק לטובת התובעת, מדינת ישראל, בסכסוך בעלות במקרקעין. טענת הנתבעים כי חלה תקופת ההתיישנות נדחית מאחר שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, ולגופו של עניין קובע השופט כי תקופת ההתיישנות לא החלה עד שהנתבעים ערערו על החזקת המדינה בקרקע. השופטת צידדה בטענת התובעת כי רכשה את הקרקע המדוברת, ומצאה ראיות רבות, לרבות מסמכים רשמיים, התומכים בעמדת המדינה ומציינים את חוסר הפעולה של הנתבעים במשך עשרות שנים. השופט דוחה את טענות הנתבעים בדבר זיוף ייפוי כוח, ומוצא אותן לא משכנעות ולא נתמכות בראיות מומחים. עוד הם מוצאים כי חזקת התקינות מיטיבה עם התובע, במיוחד נוכח מעורבותו של נוטריון ציבורי. השופט מתאר את טענת הנאשמים למרמה כמופרכת, בהתחשב בנסיבות העניין ובהחזקה הארוכה והרצופה של המדינה בקרקע. עוד מציינת השופטת כי צוואתם של שני נאשמים תומכת בעמדת המדינה כי הקרקע נמכרה ואינה שייכת עוד לנתבעים. אי השלמת הרכישה ורישום הקרקע מיוחסת מסיבות בלתי מוסברות. לבסוף, השופט דוחה את טענת הנתבעים כי רק אח אחד חתם על ההסכם עם המדינה, וקובע כי ניתן להסיק את הסכמת האחים ממכלול הראיות. בעקבות זאת, בית המשפט מורה לרשום את הקרקע על שם המדינה ופוסק לתובע הוצאות משפט בסך 40,000 ₪.