ת"א 16103-06-20

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת על אכיפת פסק דין הקשור להסכם פשרה בין מר ליפקיס לבין הנתבעים (עיריית פתח תקווה והוועדה המקומית לתכנון ובניה). ההסכם עסק בסוגיות תכנון והפקעת קרקעות הקשורות לרכושו של מר ליפקיס. לטענתו, הנתבעים לא מילאו אחר שתי הוראות מרכזיות בפסק הדין: האחת, ניכוי פיצויים בגין הפקעת יתר מהיטל ההשבחה שנגבה בעת מכירת נכסיו; ושנית, ניכוי היטלי פיתוח ששולמו קודם לכן מהיטלי הפיתוח המגיעים בעת מכירת הנכס. כמו כן ביקש מר ליפקיס להשיב 75,000 ₪ ששילם לנתבעים. מנגד, טענו הנתבעים מנגד כי על ליפקיס לשלם להם דמי שימוש הולמים בגין שימושו הבלתי חוקי בשטחים ציבוריים המיועדים לכבישים באדמתו. בית המשפט פסק לטובת הנתבעים על טענותיו של מר ליפקיס. נפסק כי לא מדובר בהפקעת יתר, שכן שטחי בית הקברות שהיו אמורים להיות מופקעים לא הופקעו בסופו של דבר אלא הפכו לרכושו של מר ליפקיס באמצעות הקצאת חלקות פיצויים. לפיכך, ההוראה בדבר פיצוי בגין הפקעת יתר בהסכם הפשרה לא חלה. יתר על כן, בית המשפט מצא כי מר ליפקיס הקצה זכויות כלשהן לפיצויים לרוכש נכסיו, מה שהופך את תביעתו לחסרת תוקף. באשר להיטלי הפיתוח, פירש בית המשפט את הסכם הפשרה כמאפשר רק קיזוז היטלים מאותו סוג. מאחר שההיטלים ששילם מר ליפקיס בשנת 1996 היו בעיקרם היטלי ביוב, וההיטלים המגיעים בעת מכירת הנכס שלו כללו סוגים שונים של היטלי פיתוח (תיעול, מדרכות וסלילת כבישים), לא היה צורך בקיזוז. אשר לתביעה שכנגד, בית המשפט קיבל חלקית את בקשת הנתבעים לתשלום דמי שימוש. נקבע כי על תביעת דמי השימוש חלה תקופת התיישנות של שבע שנים. לפיכך, התביעה לדמי שימוש לפני נובמבר 2013 נדחתה מחמת התיישנות. ליפקיס חויב לשלם 284,901 ₪ עבור דמי השימוש הראויים בגין השימוש הבלתי חוקי במקרקעין שלו בין נובמבר 2013 למאי 2018, עת מסר את החזקה בקרקע לקונה. בית המשפט דחה את טענתו של מר ליפקיס כי אישור היעדר חובות שהונפקו על ידי הנתבעים פוטר אותו מתשלום דמי שימוש. לבסוף, בית המשפט הורה למר ליפקיס לשאת בהוצאות הנתבעים, לרבות שכר טרחת עורך דין, וקבע את הסכום על 30,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה ממועד התביעה שכנגד.