ע"א 9631/05

תקציר

עניינו של הערעור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר פטר את המדינה מהשבת קרקע שהופקעה למערערים, למרות שהמטרה הציבורית שיועדה להפקעה לא קוימה, והקרקע נמכרה מאוחר יותר למפעל פרטי. המערערים רכשו בשנת 1963 חלקת אדמה, אשר הופקעה בשנת 1964 לצורך הרחבת גן פסלים במסגרת מוזיאון ישראל. המערערים קיבלו פיצוי וחתמו על הצהרה המקבלת זאת כמלאה. עשרות שנים לאחר מכן התברר כי ייעוד הקרקע שונה למגורים, וכאשר התכוון המינהל למכור את הקרקע לכל המרבה במחיר, טענו המערערים להשבה בטענה שההפקעה המקורית לא הייתה באמת ובתמים למטרה ציבורית. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המערערים, תוך הכרה בזכות מותנית להשבה כאשר המטרה הציבורית אינה מתגשמת. עם זאת, מאוחר יותר החליט בית המשפט, לאחר תיקוני חקיקה לפקודת המקרקעין ובהתחשב בסעיף 2 לחוק ההעשרה, כי המדינה פטורה מהשבת הקרקע בשל גורמים שונים, לרבות הזמן הממושך מאז ההפקעה, מלוא הפיצויים שניתנו מלכתחילה והפרקטיקה המשפטית שרווחה בעת ההפקעה. נקבע כי המערערים אינם זכאים להשבה בשל גורמים מצטברים אלה, אשר כוסו במסגרת תיקוני חקיקה חדשים, ההופכים את ההשבה לבלתי צודקת בתרחיש זה. בתי המשפט הכירו בהשלכות של זכויות הקניין, אך שקלו אותן אל מול האינטרסים הציבוריים והמשפטיים שהיו קיימים לאורך עשרות שנים. הערעור נדחה בסופו של דבר, מבלי שנפסקו הוצאות.