ת"א 37228-04-12

תקציר

התובע, מנהל חברה שנקלעה למצוקה כלכלית ונכנסה לפירוק, ביקש להטיל על כמה מבעלי המניות בחברה אחריות אישית לחובות החברה. הנאשמים בתיק זה היו בני משפחה. התובע טען כי הנתבעים נהגו במרמה וניצלו לרעה את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, וביקש מבית המשפט להסיר את מסך ההתאגדות ולייחס את חוב החברה לנתבעים. בית המשפט בחן ביסודיות כל אחת מטענות התובעת להרמת מסך, לרבות טענות למרמה, הברחת נכסים ושימוש לרעה בכספי החברה, ומצא כי הן אינן מבוססות או אינן רלוונטיות. השופט ציין כי עניינו של התובע נשען במידה רבה על עדותו של עד שאינו אמין, שכן היה לו אינטרס כלכלי מובהק בתוצאות המשפט ואף הודה במתן עדות שקר. השופט גם הטיל ספק בטענות התובע בדבר מעורבותם הנטענת של הנתבעים בקנוניה להונות נושים, העברת מניות ומצג שווא לגבי מצבה הפיננסי של החברה. יתר על כן, השופטת הדגישה כי פעולות הנתבעים, כגון לקיחת מזומנים מרישומי החברה או מכירת נכסי החברה, לא היוו נטילת סיכונים בלתי סבירים או הברחת נכסים, מה גם שהתובע ידע שהחברה נמצאת במצוקה כלכלית. השופטת התייחסה גם לעובדה שמדובר בעסק משפחתי, אך בסופו של דבר קבעה כי הנסיבות אינן מצדיקות הרמת מסך התאגדות וייחסה אחריות אישית רק לאחד הנתבעים, משה, שחתם על התחייבויות אישיות ונמצא כמקבל ההחלטות העיקרי בחברה. הטענות נגד הנתבעים האחרים, אליה, נריה, איילון ודניאל, נדחו. עוד קבעה השופטת כי אין לפסוק לתובעת הוצאות כנגד שני הנתבעים, אליה ונריה, למרות דחיית התביעה, בשל ניהול לא תקין של ענייני החברה.