דב"ע מה/109 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך על פיטורי עובד ממפעל בשל צמצומים לכאורה. העובד טען כי הפיטורים היו שרירותיים ונבעו מפעילותו בארגון העובדים. בית הדין האזורי הסכים עם העובד, אך בית המשפט העליון הפך את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט העליון קבע כי ההסכמים הקיבוציים החלים אינם חלים על העובד, וכי סיבת הפיטורים המוצהרת של המפעל הייתה אמיתית. עוד נמצא כי פיטורי העובד הוסכמו על ידי מועצת העובדים, וכי המפעל לא היה חייב לפנות לבוררות לאחר הסכמת נציג העובדים. הסכמת ועד העובדים הפכה את הפיטורים לסופיים, והמפעל לא היה מחויב להעסיק מחדש את העובד בשל תפקידו בהובלת שביתות בניגוד לארגון העובדים. יתר על כן, בית הדין הדגיש כי צמצום העבודה אינו מחייב בהכרח פיטורים המוניים, וכי שיקול המעסיק לגבי התאמתו האישית להעסקה מחדש היה סביר. העובד לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו, ולכן הפיטורים הוגדרו כדין. החלטת בית הדין האזורי התהפכה, והעובד חויב לפצות את המפעל על הוצאותיו בשתי הערכאות.