ת"א 19545-09-20

תקציר

מדובר בהפרת חוזה ואי תשלום דמי שכירות לדירה בבעלות ציבורית. התובע, בעל הדירה, תובע את הנתבעים – הדייר יוסי ומכתב המשנה שלו תום – לפינוי ולפיצוי כספי. הנתבעים טוענים כי התובעת אינה מוסמכת להגיש את התביעה משום שאינה הבעלים הרשום, אך בית המשפט דוחה טענה זו שכן מקור זכויותיה של התובעת הוא הסכם השכירות עם יוסי. בית המשפט בוחן שתי טענות עיקריות להפרת חוזה שכירות. ראשית, היא בוחנת האם יוסי נטש את הנכס המושכר והעביר את החזקה לתום תוך הפרת תנאי החכירה. מהראיות עולה כי תום התגורר לבדו בדירה, ועדותו של יוסי בעניין זה הייתה סותרת ולא אמינה. בית המשפט קובע כי יוסי אכן הפר את חוזה השכירות בכך שאפשר לתום להתגורר בדירה ללא הסכמת התובע. שנית, נדון אי תשלום דמי השכירות, כאשר בית המשפט קובע כי יוסי לא שילם את דמי השכירות החודשיים באופן עקבי וללא הצדקה. התובעת רשאית לבטל את הסכם השכירות בשל הפרה יסודית זו. באשר לסעד הכספי, בית המשפט מחשב את דמי השימוש הראויים עבור תום ויוסי, בהתחשב בתקופות התפוסה שלהם. הוחלט כי תום ויוסי ישלמו לתובע 70,200 שקל ביחד ולחוד, ואילו יוסי ישלם בנוסף 20,700 שקל בלבד. בית המשפט דוחה גם את טענות הנתבעים לסעד מן היושר ואת טענתם בדבר שיהוי בהגשת התביעה, וקובע כי הסתרת האמת עצמם מונעת מהם לעשות כן. פסק הדין מורה לנתבעים לפנות את הדירה ולשלם את הסכומים הנקובים, לרבות הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בתוך לוח זמנים מוגדר. ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. החלטה זו מוצדקת בשל תכליות הדיור הציבורי וחוסר המהימנות של עדויותיהם וראיותיהם של הנאשמים.