עש"א 50506-09-19

תקציר

הערעור נסוב סביב חוק החיזוק, המשלים את תמ"א 38 - תוכנית מתאר משנת 2005 שמטרתה חיזוק מבנים ישנים מפני רעידות אדמה באמצעות מתן תמריצים כמו תוספת זכויות בנייה. החוק מוריד את סף ההסכמה לעבודה על רכוש משותף בבתים משותפים, ובכך מקל על מימוש התוכנית. היא דורשת רוב רגיל לחיזוק מבנים, רוב של 60% להרחבת דירות, והסכמה פה אחד לבניית דירות חדשות, עם הוראות להתערבות הממונה על רישום המקרקעין. המערערת, דיירת בבית משותף, טענה כי הסכם החיזוק נעדר איזון בין שיקולי הדיירים לבין זכויות היזם, והפלה אותה לעומת בניינים אחרים בפרויקט. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות התומכות בטענות אלה, וקבע כי נטל ההוכחה הראשוני מוטל על המערער. בנוסף, החלטת הממונה שלא למנות שמאי מומחה הייתה סבירה, נוכח חוסר הראיות של המערער. בית המשפט דחה גם את טענות המערערת בדבר סוגיות מו"מ ותכנון פגומות, שכן הן לא הועלו במהלך המשפט. זאת ועוד, טענותיה של המערערת בדבר חוסר איזון ואפליה הופרכו על בסיס הנסיבות הספציפיות של בנייתה. פסק הדין הדגיש את חשיבותה של תמ"א 38 בהצלת חיים ובמניעת נזקי רכוש, והכיר בתועלות הכלכליות המשמעותיות שהיא מציעה לתושבים. הערעור נדחה, תוך פסיקת הוצאות למשיבים, ובית המשפט הפציר במערערת להכיר בערכה של התכנית ולחדול מהתנגדויות חסרות בסיס המעכבות את ביצועה.