ע"א 3102/95

תקציר

בית המשפט העליון התייחס לערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בעניין מזכר הבנות בנושא מכירת מקרקעין. המערערת ערערה על אופיו המחייב של התזכיר בשל חוסר שיקול דעת וודאות לכאורה, וטענה כי חסרים פרטים מהותיים וחוזה פורמאלי עדיין תלוי ועומד. עם זאת, בית המשפט אישר כי ניתן לברר שיקול דעת וודאות מתוך כוונות הצדדים ומעשיהם לפני ואחרי החתימה על המזכר. ההסכם כלל מרכיבים מכריעים כגון שמות הצדדים, אופי העסקה וסכום התמורה, והוא זיהה את הנכס ואת הצדדים המעורבים. למרות שפרטים מסוימים על תנאי התשלום והמסים לא היו מלאים, בית המשפט קבע כי ניתן להשלים אותם בחוק או במנהג, ובכך להבטיח את יכולת האכיפה של התזכיר. כך למשל, אף שלא צוין לוח הזמנים לתשלום, פירש בית המשפט את כוונות הצדדים כמצביעות על כך שהתשלום אמור להתבצע בסמוך לאחר החתימה, בהתאם למסגרות המשפטיות המקובלות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי השמטת מועד מסירת החזקה אינה קריטית שכן הנכס המדובר הושכר לדיירים מוגנים, כלומר החזקה מיידית פחות רלוונטית. הפיכתו של התזכיר לחוזה פורמלי לא נחשבה חיונית, שכן ניתן היה למלאו באמצעות נורמות משפטיות, ובכך להפוך לחוזה מחייב, אם כי לא מושלם. בהדגישו כי חוזים צריכים להיות שלמים ולא מושלמים בלבד, דחה בית המשפט גם את חששותיה של המערערת לגבי המניות השונות של הרוכשים, והבהיר כי הסדרים פנימיים אלה אינם חייבים לערב את המוכר. בסופו של דבר, דחה בית המשפט העליון את הערעור, אישר את החלטת בית משפט קמא והטיל הוצאות על המערער.