בר"מ 1346/24

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור על החלטת סגן רשם האגודות השיתופיות. הערעור הוגש על ידי אישה שלאחר שנפרדה מבעלה, סולקה מהמושב השיתופי שלה על רקע מחלוקת על בעלות על הקרקע. בני הזוג חתמו על הסכם קבלה עם הצטרפותם למושב, הקובע כי על החברים לבנות בית בחלקה שהוקצתה להם בתוך חמש שנים. בעקבות פרידתם של בני הזוג, נערך הליך בוררות בו חולק רכושם והעניק את הזכויות בחלקה המקורית לבעל לשעבר. לאחר מכן הפעיל המושב תיקון עדכני לתקנון, שקבע כי העברת זכויות בחלקה כמוה כוויתור על חברות, ופעל לגירוש האישה. סגן רשם האגודות השיתופיות אישר החלטה זו, והניע את האישה לערער לבית המשפט המחוזי. בתמצית, טענה המערערת כי לא התקיימו הנסיבות לסילוקה מהמושב, וכי היא זכאית לחלקה משלה לאחר פרידתה. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא מסכים עם פרשנות תקנון המושב וקובע כי המערערת העבירה את זכויותיה, ומשכך, על פי התקנון, ויתרה על חברותה. זאת ועוד, מצא בית המשפט כי יש להתייחס לטענותיה של המערערת בדבר זכאותה לחלקה נוספת בתביעה הצהרתית נפרדת, שהוגשה אך הייתה תלויה ועומדת באותה עת. לאחר מכן הגיש המערער בקשת רשות ערעור על פסק דין זה, אך הבקשה נדחתה. ההחלטה התבססה על סטנדרט הביקורת הצר במקרים כאלה, תוך התמקדות בממצאים עובדתיים והחלת הדין על עובדות אלה, ללא שאלות עקרוניות או צדק משמעותיות. בנוסף, הליכי בוררות מאוחרים יותר הבהירו כי המערערת אינה זכאית לחלקה נוספת, והפכו את טענותיה לחסרות תוכן. משכך, הבקשה נדחתה לחלוטין, ורשות הערעור נדחתה.