ה"פ 2247/03

תקציר

בתחרות בין נושה שרשם שעבוד על נכס מקרקעין לבין נושה הזכאי למשכן את הקרקע להבטחת החוב, ידו של נושה המשכנתא על העליונה, ללא קשר לשאלה אם רשם הערת אזהרה, בהתבסס על פסיקה קודמת. הדבר מיוחס לעקרון תום הלב, המטיל חובה על נושה המשכנתא לפעול בשקידה ולרשום את זכויותיו. עם זאת, חובה זו אינה חלה על נושים רגילים שאין להם זיקה ישירה לנכס, שכן זכויותיהם לא ייפגעו באופן משמעותי עקב אי הרישום. הבנקים, בהיותם נושים מקצועיים עם חובת נאמנות, מוחזקים ברמה גבוהה יותר וחייבים להבטיח רישום מדויק ובזמן של זכויותיהם, במיוחד מאז הרישום הוא כלי שהם משתמשים לעתים קרובות בעבודתם. במקרה הספציפי, בנק לא רשם משכנתא במשך כחמש שנים, בעוד נושה מעוקל הלווה כסף לבעל הנכס בידיעה שהנכס נמכר. למרות שלנושה המשכנתא יש את הטענה הקודמת, מחדל הבנק מרכך את יתרונו. כך, הבנק יוכל לפרוע רק עד 85% מערך הנכס, ואילו 15% הנותרים יועברו לנושה המעקל. בנוסף, טענות הצדדים המבוססות על חוק המשכון אינן משכנעות, שכן המקרה הנוכחי מסווג באופן ראוי יותר תחת חוק המקרקעין. השופט מורה לנושה המעוקל להסיר כל רישום בנכס ומעניק לבנק הצלחה חלקית, המאפשרת לו להחזיר עד 85% מערך הנכס תוך פסיקת הוצאות הבנק בסך 5,000 שקל מהמשיבים.