ת"א 16786-10-14

תקציר

התובע, בעל דירה, תבע את הנתבע, דייר מוגן, לפינוי. התובעת טענה כי מעמדה של הנתבעת בדירה אינו מוגן וכי גם אם כן, הנתבע הפר את הסכם הדיירות המוגנת ולכן הוא רשאי לפנותה. מנגד, הנתבעת טענה כי היא דיירת מוגנת, הציגה הסכם דיירות מוגנת חתום על ידי אביה של התובעת וטענה כי לא הפרה את ההסכם. בית המשפט קבע כי הנתבעת אכן הציגה הסכם דיירות מוגנת והכירה במעמדה כדיירת מוגנת. בית המשפט ביסס את החלטתו על מספר גורמים. ראשית, הנתבעת הציגה הסכם שכירות התומך בטענתה, בעוד שטענות התובעת כנגד אמיתות ההסכם היו השערות לא מבוססות. שנית, התנהלות הצדדים לאורך השנים שיקפה את דבקותם בהסכם הדיירות המוגנת. הנתבע שילם דמי שכירות שנתיים נמוכים, שעלו בהדרגה עם הזמן, וביצע השקעות משמעותיות בדירה. זאת ועוד, אביו של התובע לא התנגד למעמדו של הנתבע כדייר מוגן במשך קרוב לארבעים שנה, למעט מכתבים בודדים ששלח עורך דינו. שלישית, עדויות הנתבעת ועדיה היו עקביות ומהימנות, ואילו גרסת התובעת התפתחה ולא הייתה משכנעת. בית המשפט דן גם בטענות התובע לפינוי, גם אם מעמדו של הנתבע היה של דייר מוגן. בית המשפט מצא כי מגוריו של בן זוגו הידוע בציבור של הנתבע בדירה לא היוו עילה לפינוי, ואף לא תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע עד היום. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי השיפוצים שביצעה הנתבעת בדירה לא עלו כדי שינויים בחוזה השכירות שיש בהם כדי להצדיק פינוי. לפיכך, לא הייתה לתובע עילה משפטית לפנות את הנתבע, והתביעה נדחתה. כמו כן הורה בית המשפט לתובע לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 9,360 ₪, בשל השיהוי המיותר בדיון ואופן ניהולו.