א"פ 36194-07-12

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה נוגעת לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה למנות אפוטרופוס לנעדר אלמוני לפי חוק הכשרות המשפטית, או שמא רק חוק האפוטרופוס הכללי חל במקרה זה, ובכך מקנה לבית המשפט המחוזי את הסמכות למנותו במקומו. בעוד ששני החוקים חלים לכאורה על פני השטח, ניתוח מעמיק יותר מגלה כי חוק הכשרות המשפטית מיועד למקרים בהם מקום הימצאו של הנבדק ידוע וניתן להעריך את מצבו הפיזי והנפשי. החוק מתמקד באדם, וחובתו של אפוטרופוס היא לפעול לטובת החסוי. בינתיים, חוק האפוטרופוס הכללי מתמקד בניהול נכסים שבעליהם אינם ידועים או בלתי ניתנים להשגה, לטובת בעלי אינטרסים קיימים או צפויים בהם. האלמנט המכריע כאן הוא שהבעלים חסר, והנכסים שלהם דורשים ניהול שמרני. פסק הדין מפרש את סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית, המתיר מינוי אפוטרופוס למי ש"אינו יכול" לנהל את ענייניו, כבלתי כשיר פיזית או נפשית, ולא סתם כבלתי רצון. פרשנות זו מונעת מינוי אפוטרופוס לנעדר שיכולותיו אינן ידועות. הדבר יפגע גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב להצדיק פלישה לאוטונומיה. בסופו של דבר, פסק הדין קובע כי לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות למנות אפוטרופוס לנעדר אלמוני לפי חוק הכשרות המשפטית. מאחר שהמבקשים הגישו את בקשתם באופן עצמאי לפי חוק זה, נדחות גם תביעותיהם לסעד נלווה ולהכרה. במקום זאת, יהיה על המבקשים לפנות שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לניהול נכסי האלמונים לפי חוק האפוטרופוס הכללי, אם ירצו בכך.