רע"פ 3904/96

תקציר

המבקש הואשם בביצוע מעשה מגונה בקטין. עדותו הראשונית של המתלונן נגבתה על ידי חוקר נוער, שהתיר לו להעיד בבית המשפט. עם זאת, במהלך החקירה הנגדית לא יכול היה המתלונן להמשיך, מה שהוביל את בית המשפט להסתמך הן על עדותו בבית המשפט והן על עדותו המוקלטת בפני חוקר הנוער. למרות העדות הלא גמורה, בית המשפט מצא את גרסתו של המתלונן אמינה, תוך שימוש במצבו הנפשי לאחר האירוע כראיה תומכת, והרשיע את המבקש. הערעור נסב סביב השאלה האם עדותו של החוקר יכולה להיות קבילה אם הילד יורשה להעיד בבית המשפט, לצד טענות בדבר מספיקות הראיות הקושרות את המבקש לביצוע העבירה. בית המשפט העליון קבע כי חוק הגנת הילד מאפשר קבילות עדותו של ילד גם אם החקירה הנגדית אינה שלמה, במטרה לאזן בין עשיית צדק עם העבריינים לבין הגנה על הילד מפני טראומה. החוק מאפשר לבתי המשפט להעריך את דו"ח חוקר הנוער ללא קשר לעדותו של הילד בבית המשפט. אושר סף גמיש לקביעת תמיכה ראייתית נדרשת, שעוצבה על ידי נסיבות המשפט. בית המשפט ציין כי במקרים של יחסים קרובים, כגון שכן, זהות הנאשם עשויה להוות חלק מהנרטיב, ובכך לצמצם את הצורך בראיות נפרדות המוכיחות זהות. דעת המיעוט של השופט גולדברג עמדה על סיוע מובהק לעבירה ולזהותו של העבריין, שחסרה לו, והציעה לבטל את ההרשעה. בסופו של דבר, הרוב תמך בהרשעה, והדגיש את עדותה והתנהגותה של המתלוננת לאחר האירוע כאמינות דיים. גזר הדין נמצא מתאים, חרף טענות להידרדרות בריאותית מצד המבקש, שהובילו לדחיית הערעור.