עמ"נ 37935-09-21

תקציר

פסק הדין מקבל את ערעור הוועדה המקומית ומבטל את החלטת ועדת הערר. השופט פוסק לטובת פרשנות התב"ע על פי משמעותה הלשונית, המתייחסת במקרה זה לכל שטח הקרקע שעליו משתרע המבנה, לרבות שטחי עיקרי ושטחי שירות כאחד. החלטת ועדת הערר לפרש את התוכנית אחרת, ולעגן את 40% הכיסוי רק לאזורים העיקריים, נחשבת לטעות. השופט מדגיש כי נקודת המוצא לפרשנות תכנית צריכה להיות הלשון בה נעשה שימוש, תוך מתן המשמעות הרגילה למונחים, וכי פרשנות תכליתית חייבת להיות מעוגנת בלשון התכנית. בנוסף, השופט סבור כי אין זה סביר שהמשיב, שיזם את התוכנית, יסכים להפחתה משמעותית בזכויות הבנייה במגרש ללא כל הצדקה תכנונית. טענת המשיב כי מטרת התכנית הייתה רק להעביר זכויות בנייה למגרש אחר ולא לצמצם זכויות בחלקה נחשבת לא מדויקת, שכן עצם העברת הזכויות מקטינה בהכרח את הזכויות בחלקה התורמת. השופט מציין כי בדברי ההסבר והמטרות של התכנית לא מפורטים כל הסעיפים וכי קביעת הכיסוי בחלקה לא הוזכרה משום שלא הייתה זו מטרתה או הוראתה העיקרית של התכנית – אלא כתוצאה מהעברת הזכויות. כמו כן, השופט דן ברלוונטיות של שמאות מוסכמת לגבי היטל ההשבחה הקשור לתכנית, וקובע כי ההנחות שהועלו בשמאות, שלא הוצגו בבית המשפט, אינן יכולות לגבור על לשונה הברורה של התוכנית. תכנית 2, אשר העבירה זכויות בניה משמעותיות ממגרש המערערת למגרש אחר, קובעת במפורש מגבלת כיסוי של 40%, ויש לקיים קביעה זו. לסיכום, השופט דוחה את החלטת ועדת הערר ומחזיר את קביעתו של השמאי המכריע, שפירש את התכנית כמאפשרת כיסוי כולל של 40% הן לאזורים העיקריים והן לשטחי השירות. המשיב חויב לשאת בהוצאות המערערת, בסך 25,000 ₪. ההחלטה ניתנת בהעדר הצדדים וחתומה על ידי השופט צבי דותן.