עפ"ת 26877-12-23

תקציר

בפסק דין זה מתייחס בית המשפט לבקשת המערער להאריך את מועד המשפט כדי למנוע עיוות דין. המשיב טען כי קבלת הערעור תמנע את העמדתו לדין של הנהג מחמת התיישנות. עם זאת, בית המשפט מבהיר כי חוק סדר הדין הפלילי קובע תנאים מסוימים בהם ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות, בפרט בעבירות תעבורה, ומבטיח כי הצדק ייעשה גם אם יומר הדו"ח. בית המשפט מדגיש כי אין להתפשר על עשיית צדק רק משום שהעבירה של הנהג בפועל התיישנה. אם בעל הרכב מוכיח כי העיכובים נבעו מנסיבות בלתי נשלטות, יש להיעתר לבקשת הארכה כדי למנוע עוול. בית המשפט בוחן את טענת המערער ומדגיש החלטות עבר בהן לא היה די בתצהירים בלבד כדי לטעון לעיוות דין, תוך הדגשת הצורך בראיות קונקרטיות. במקרה דנן, המערערת לא נהגה ברכב וביקשה לתקן את הטעות בהקדם, מבלי להראות שיהוי משמעותי שיצדיק את דחיית הבקשה. בית המשפט דוחה את טענת המשיב ביחס לבקשות ההסבה הקודמות של המערערת, ומדגיש כי יש לבחון כל מקרה לגופו. בהתחשב בשיקולים אלה, ומאחר שהשיהוי לא השפיע באופן משמעותי על ההליך, מחליט בית המשפט לקבל את הערעור. כתנאי, על המערערת לשלם הוצאות לאוצר המדינה, דבר המשמש הרתעה ומעודד עמידה במועדים. אשר על כן, הערעור מתקבל, ומתקבלים גם תיקים נלווים שאוחדו להליך זה, דבר המאפשר למערערת להמשיך במשפט בתוך פרק הזמן המורחב תוך עמידה בהתחייבותה לשלם את ההוצאות שפורטו.