רע"א 1837/19

תקציר

במחלוקת בין הצדדים נסובה סוגיית הליבה סביב המנגנון המשפטי המתאים לאכיפת הסכם גישור שאושר בפסק דין: האם יש ליתן פסק דין או לפתוח בפעולה חדשה. בדיון הודגש כי על האכיפה לשקול בראש ובראשונה את תכליתו והיקפו של פסק הדין. תקנה 198 מתווה את יכולתו של בית המשפט לתת פסק דין המגלם בתוכו את פרטיה ותוצאותיה של החלטה לשם הקלה באכיפה. פסק הדין מהווה ביטוי מעשי להחלטה, נטול הנמקה משפטית מקיפה. המקרה שלפנינו עסק בפסק דין הנובע מהסדר גישור, שמטבעו נושאים יסודות חוזיים ומשפטיים כאחד. קיימים שני מסלולי אכיפה אפשריים: הגשת תביעה חדשה בגין הפרה על בסיס היסוד החוזי, או שימוש באכיפה שיפוטית ישירה. המסלול המתאים תלוי במידה רבה בבהירות פסק הדין; אם ההוראות הן ספציפיות וחד משמעיות, ניתן לבצע אכיפה ישירה. המבקש בחר באכיפה ישירה, אך נתקל במכשולים עקב ערעור תלוי ועומד שהשפיע על בהירות קביעת שווי המניות הדרושות לביצוע. בית המשפט מצא כי הסדר הגישור נעדר ספציפיות מספקת, דבר המעכב את האכיפה הישירה. בנוסף, מנגנון הפסיקה אינו מתאים לפתרון סכסוכים לאחר פסק דין, אותם יש לנהל בהליכים נפרדים. הבקשה למתן פסק דין נדחתה בצדק, שכן היא לא הייתה הכלי הנכון להתמודדות עם מחלוקות בנוגע לקביעותיו של המומחה שנעשו באופן משמעותי לאחר פסק הדין. היה גם דיון בנושא האגרות, שבו טענה המדינה נגד פטור מאגרות בגין בקשות מאוחרות בנוגע לתוקף הסדר גישור, שכן הן עלולות לסתור את המטרה המיועדת של תקנות שכר טרחה לחיסכון במשאבים. בית המשפט, בהתחשב בנסיבות, לא הטיל הוצאות. פסק הדין הדגיש את הצורך בהליכים נפרדים לטיפול בעמימות ובסכסוכים הנובעים מהסכמי גישור המשולבים בהחלטות שיפוטיות.