עת"מ 62347-10-17

תקציר

העותר וחריש אלברט היו בעלים משותפים של נכס. העותר הגיש עתירה נגד הליכי גביית חוב ארנונה על ידי העירייה בגין הנכס. העותר טען כי החוב התיישן מאחר שהעירייה פנתה אליו לראשונה לגביו שמונה שנים לאחר היווצרות החוב, והוא כלל לא היה מודע לכך. מנגד, טענה העירייה כי העותר אכן נרשם כמחזיק בנכס ובכך אחראי לחוב, וכי תקופת ההתיישנות אינה חלה בשל "הודאה בקיומה של זכות" והליכי גבייה מנהליים. השופט פתח בדחותו את טענות הסף של העירייה ביחס לעתירה, וקבע כי אכן מדובר בעתירה מנהלית תקפה וכי העותר לא פעל בחוסר תום לב בכך שלא גילה את כל העובדות בעתירתו. לגופו של עניין, הניח השופט לצורך הטיעון כי העותר רשום כמחזיק וכי הוא החזיק בנכס, ושניהם שנויים במחלוקת על ידי העותר. גם בהנחות אלה פסק השופט לטובת העותר. השופט הדגיש כי זכותו של כל נישום לצפות שלא יהיה חשוף לתביעות ארנונה לאחר שבע שנים, והעובדה שהעירייה נקטה בהליכי גבייה נגד חריש לא פגעה בציפייה זו. יתרה מכך, הדגישה השופטת כי התנהלות העירייה בנקיטת הליכי גבייה רק נגד חריש במשך שמונה שנים מרמזת כי בחרה להתייחס לעותר ולחריש בנפרד, ולכן לא ניתן לייחס לעותר את הודאותיו ותשלומיו של חריש. בנוסף, ציין השופט כי העירייה לא הביאה כל ראיה לכך שהעותר ידע על קיומו של החוב או על הליכי הגבייה נגד חריש, ולכן לא ניתן "לאפס" את תקופת ההתיישנות. השופט התייחס גם לחובת ההגינות המנהלית שחבה העירייה, שחייבה אותה שלא לגבות חוב לאחר שנים כה רבות של חוסר פעילות. לאור מסקנות אלה, מצאה השופטת כי אין צורך להתעמק במחלוקות העובדתיות בין הצדדים. עם זאת, השופט התייחס אליהם בקצרה ומצא כי קיים ספק ממשי אם העותר אכן רשום כמחזיק או מחזיק בנכס. בסופו של דבר פסק השופט לטובת העותר, בקובעו כי חוב הארנונה התיישן וכי העירייה אינה רשאית לגבות אותו ממנו. כן חויבה העירייה לשאת בהוצאותיו של העותר בסך 7,500 ₪ בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה.