עורף 7/23

תקציר

בית המשפט נתן את פסק דינו בבקשה לקיים משפט מקדמי, הידוע גם כמשפט קטין, כדי לקבוע את קבילותן של ראיות מסוימות שהושגו בחיפוש ותפיסה. ההגנה ביקשה משפט זוטר כדי לערער על חוקיות החיפוש והתפיסה של ראיות פיזיות, בטענה כי הדבר יגן על זכותו של הנאשם מפני הפללה עצמית ועל זכות השתיקה. השופט סוקר את החקיקה הרלוונטית ואת פסקי הדין הקודמים בנושא קבילות ראיות, לרבות דוקטרינת הפסילה השיפוטית, המאפשרת לבית המשפט להכריע בקבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין בהתבסס על חומרת אי החוקיות והשפעתה על זכותו של הנאשם למשפט הוגן. בעוד שכמה ערכאות נמוכות יותר התירו למשפטים זוטרים לבחון טענות כאלה, בית המשפט העליון לא קבע נוהל עקבי. פסקי דין קודמים הדגישו את הצורך לבחון טענות לאי קבילות במסגרת המשפט העיקרי, שכן הוא מאפשר לבית המשפט לשקול את כל הראיות והטענות. ניהול משפט מינורי בגין ראיות פיזיות יוביל גם לחוסר יעילות פרוצדורלית, לרבות האפשרות של עדים להעיד פעמיים ויצירת יתרונות טקטיים להגנה. יתר על כן, השופט מציין כי הרציונל להתיר משפטים קלים בגין הודאות – כדי להגן מפני ראיות בלתי מהימנות – פחות ישים לגבי ראיות פיזיות. בנוסף, המגמה בדיני הראיות הולכת ומתרחקת מדרישות הקבילות הפורמליסטיות לעבר השארת משקל הראיות לשיקול דעתו של בית המשפט. מטעמים אלה, השופט דוחה את הבקשה למשפט מינורי וקובע כי טענת הפסילה תישמע במהלך המשפט העיקרי, מה שמבטיח בחינה מקיפה של הסוגיה.