על"ע 7/70

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעבירת משמעת שביצע עורך דין, שהורשע לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין בגין אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין. המשיב, בהודעת הערעור, השמיע אמירות פוגעניות כלפי מערכת המשפט, תוך התייחסות ספציפית ל"רדיפה אישית חמורה". כאשר הוזהר על ידי נשיא בית המשפט העליון לחזור בו מדבריו או לשאת בתוצאות, סירב המשיב בטענה שהוא דובר אמת. בעקבות זאת הוגש נגדו כתב אישום בגין פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו. בית המשפט הרשיע אותו על סמך סעיפים 53 ו-61 לחוק לשכת עורכי הדין, מה שהוביל לפסילת רישיונו לחודשיים. המשיב ערער על החלטה זו לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אשר קיבל את ערעורו, תוך הסתמכות על סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המגן על התבטאויות של צדדים במהלך דיונים. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי אין סתירה בין חוק לשכת עורכי הדין לבין חוק איסור לשון הרע. הם פירשו את האחרון כמתיר לעורכי דין לטעון טענות ללא חשש מהעמדה לדין פלילי, אך גם מטיל חובה נוספת על עורכי הדין לשמור על כבוד המקצוע ולהתנהל כראוי בבית המשפט. בית הדין מצא כי התנהגותו של המשיב חרגה מאמות המידה המצופות מעורך דין, וסירובו להתנצל או לחזור בו מדבריו, כמו גם חוסר מאמציו להוכיח את טענותיו, מצביעים על עבירת משמעת. בכך קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הפך את פסק דינו של בית הדין הארצי למשמעת ואישר את ההרשעה וגזר הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי.