רע"א 3239/18

תקציר

בפסק הדין דן בית המשפט בערעור הנוגע לפרשנות סעיף 128(א) לפקודת פשיטת הרגל שעניינו חלוקת מזונות בעת פשיטת רגל של חייב. הסוגיה המרכזית הייתה האם חייב יכול לבקש הקצאת מזונות עבור ילדים הזכאים למזונות, שכן באופן מסורתי רק זכאים (או נציגיהם) יכולים להגיש בקשות כאלה. למרות האילוצים הלשוניים הראשוניים לפיהם רק ההורה המשמורן יכול להגיש, בית המשפט החליט בסופו של דבר שאם ההורה המשמורן נמנע מלהגיש בקשה, החייב יכול להגיש את הבקשה להבטחת רווחת הילדים. בית המשפט עמד על כך שפרשנות זו מתיישבת עם פרספקטיבות מעשיות ותקדימיות, תוך הדגשת חשיבותה של זכותם של הילדים למזונות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי בדרך כלל, דיוני בית המשפט לאפוטרופסות דנים בבקשות כאלה של חייבים, דבר המצביע על פרשנות תכליתית של הפקודה. בנוסף, שינוי צפוי בחוק ישנה את הליך קצבת המזונות, מה שמצביע על כך שלפסיקה זו לא יהיו השלכות עתידיות משמעותיות. לחייב היה הסכם מזונות קיים מגירושין משנת 2015, אך מעמדו השיפוטי לא היה ברור, מה שחייב את בית המשפט המחוזי לוודא אם קיים פסק דין מזונות תקף. הערעור התקבל, והורה לבית המשפט המחוזי לבקש את תגובת ההורה המשמורן בטרם קבלת החלטה, תוך הקפדה על קיום הליכים שיפוטיים תקינים. פסק הדין לא היה כרוך בהוצאות נוספות, וההחלטה התקבלה פה אחד בהסכמת השופטים המעורבים.