רע"א 8242/05

תקציר

התיק נסוב סביב הסכם הלוואה משנת 1995 בין המבקשים לבין בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, המובטח במשכון על דירה בתל אביב. עד שנת 1998 השתמטו המבקשים מתשלום ההלוואות, מה שגרם לבנק המשיב לפתוח בהליכי הוצאה לפועל, לרבות מינוי כונס נכסים שתפקידו לפנות את המבקשים. למרות הציות הראשוני לצווי הפינוי, ביקשו המבקשים לנהל משא ומתן על הסדרי חוב, שאותם לא הצליחו לקיים, מה שהוביל להודעות פינוי חוזרות ונשנות. בנק לאומי לישראל פעל גם נגד אחד המבקשים בשל ערבות שלא שולמה, והבטיח הוצאה לפועל ועיקול נפרדים על הדירה. בשנת 2005, לנוכח מאמצי ביצוע מחודשים, עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את הפינויים, בטענה כי סעיפים מסוימים בהסכם ההלוואה אינם צודקים וכי עליהם ליהנות מחוקי הגנת הדייר, עליהם ויתרו לכאורה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בין היתר בנימוק של עיכובים משמעותיים בהגשתם והיעדר טענות מהותיות. המבקשים ערערו בטענה כי הערכאה הנמוכה יותר שגתה בהערכת העיתוי ומאזן הנוחות, אך נתקלה בהתנגדות מצד המשיבים שהדגישו את השיהוי של המבקשים והטילו ספק לגופו של ערעור. בסופו של דבר, הערעור על חופשה נדחה, תוך הדגשת חוסר העיתוי והיעדר נימוקים מספיקים לטענות המבקשים, דבר המחזק את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. כתוצאה מכך נמשכו הליכי הפינוי, ונפסקו הוצאות למשיבים.