תפ"ח 1051/09

תקציר

הנאשם הורשע ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין וצפוי למאסר עולם חובה. ההגנה טענה לעונש מופחת בשל הפרעת אישיות קיצונית, ממנה סבל לכאורה הנאשם מילדות. בית המשפט שקל טענות בדבר השלב המתאים להעלאת הטענה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם ומצא כי אמנם מוטב היה להעלות את הנושא במהלך הצגת הראיות, אך ניתן לעשות זאת גם בשלב הענישה. בית המשפט פירט את הראיות שהוצגו במהלך המשפט, לרבות גרסאותיו הסותרות והמשתנות של הנאשם לאירועים, וחוסר אמינותו. שתי חוות דעת פסיכיאטריות הוצגו על ידי ההגנה והתביעה, בהתאמה. הפסיכיאטר מטעם ההגנה סבר כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות אימפולסיבית, ואילו הפסיכיאטרים של התביעה הגיעו למסקנה כי הנאשם אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה. בית המשפט העדיף את חוות הדעת של פסיכיאטרי התביעה, וקבע כי התנהגותו של הנאשם לפני ואחרי הרצח מצביעה על היעדר פגיעה מהותית ביכולתו להבין את מעשיו או להימנע מהם. בנוסף, הדגיש בית המשפט את האכזריות הקיצונית של העבירה. כתוצאה מכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי עבירת הנאשם אינה נופלת תחת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, אשר היה מצדיק עונש מופחת, וגזר עליו מאסר עולם.