ו"ע 1113/02

תקציר

המערער, סמל בשירות בתי הסוהר, סבל מהתקפי אסתמה לאחר שריצה מספר שנים בבתי סוהר סגורים. הוא הגיש תביעה בדרישה להכיר בו כ"נכה" לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, בטענה שמחלתו נבעה מתנאי עבודה ירודים, לרבות חשיפה לעשן וחוסר אוורור. פקיד התגמולים דחה את תביעתו, מה שהוביל לערעור. בית המשפט קיבל את הטענה כי מחלתו של המערער הוחמרה עקב שירותו בשב"ס. עם זאת, בית המשפט ייחס 60% מהנכות לגורמים האישיים של המערער ולעברו, ורק 40% לשירותו. ההחלטה התבססה על התפיסה כי קביעת מידת ההחמרה עקב השירות מחייבת התחשבות בכל הנתונים הרלוונטיים, לרבות ההתקדמות הטבעית של המחלה וגורמי סיכון שאינם קשורים לשירות. בית המשפט הדגיש את שיקול דעתה של ועדת הערר במקרים כאלה ואת המורכבות שבקביעת קשר סיבתי. לפיכך, שונתה החלטת קצין התגמולים, והמערער הוזמן להופיע בפני ועדה רפואית לקביעת אחוזי הנכות שלו. שני הצדדים נשאו בהוצאותיהם, עם זכות ערעור לפי חוק הנכות. פסק דין זה הדגיש את תפקידן של ההסתברות והאינטואיציה השיפוטית במקרים כאלה, תוך הכרה באתגרים שבקביעת קצב ההידרדרות.