עת"מ 26456-09-13

תקציר

העותרת מצויה בסכסוך רכושי עם המשיב על מבנה המשתרע על שתי חלקות קרקע, 42 ו-43. המשיבה מבקשת להרוס את הבניין בהתאם לתוכנית תקפה המייעדת את חלקה 42 כשטח ציבורי פתוח ואת חלקה 43 לבנייה למגורים. העותר טוען כי הבקשה להיתר הריסה אינה תקפה משום שאין בה מידע חיוני וחתימת העותר עצמו. בית המשפט קובע כי השמטת חלקה 42 על ידי הבקשה היא טעות טכנית שתוקנה בדיעבד ולא פגעה בהבנת רשות הרישוי את מטרת הבקשה. בנוסף, טענת העותרת כי היה על רשות הרישוי לשקול את הפגיעה בדיירים החוקיים בבניין אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת של בית המשפט שהורתה על פינויים. בית המשפט מדגיש כי תפקידה של רשות הרישוי הוא לדון בסוגיות תכנוניות בלבד. מאחר והבקשה תואמת את התכנית התקפה, בית המשפט אינו יכול להתערב במקרה זה. זאת ועוד, טענת העותרים כי חתימתם נדרשה על הבקשה נדחית מאחר שאין להם הסכם שכירות ואין די בהערת האזהרה הרשומה לטובתם. גם אם נפל פגם פרוצדורלי, בית המשפט קובע כי אין בכך כדי להצדיק ביטול החלטת רשות הרישוי. לבסוף, בית המשפט פוסק הוצאות ושכר טרחת עורך דין למשיבים, ודוחה את העתירה.