ע"פ 68/09

תקציר

לאחר בחינת הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים, קובעים השופטים כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב, ציון דדוש, בכל העבירות המנויות בכתב האישום. ההחלטה לקבל את הערעור ולהרשיע את ציון מתבססת על מספר גורמים מרכזיים. ראשית, קיימות סתירות בין גרסתו של ציון בזמן אמת לאירועים, כפי שנאמרה בהודעתו במשטרה, לבין עדותו בבית המשפט. בהודעתו הראשונית נטען כי לא הייתה מעורבות בעסקיהם או בהעסקתם של עובדים זרים, דבר הסותר את עדותו המאוחרת יותר בבית המשפט לפיה היה עובד רגיל של חברת גולדיס. השופטים רואים בשינוי זה בסיפור, ללא הסבר משכנע, סיבה לפקפק באמינות גרסתו המאוחרת. יתר על כן, עדותו של ציון בבית המשפט נתפסת כ"תפוסה", לאחר שניתנה לאחר עיכוב משמעותי של למעלה משלוש שנים, ללא הסבר מתקבל על הדעת לעיכוב. עדות כבושה זו, יחד עם סתירותיה להודעתו הקודמת, מפחיתה מאמינותה. לתמיכה בטענתו כי הוא עובד של גולדיס הציג ציון מסמכים הכוללים תלושי שכר, מכתב פיטורים וטופס 106. עם זאת, השופטים מוצאים מסמכים אלה לא משכנעים ולא מספיקים כדי להוכיח את העסקתו, מה גם שהם אינם חתומים ויש ספק לגבי האותנטיות שלהם. ציון לא זימן אף נציג של גולדיס להעיד, למרות שניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת. הדבר מעלה ספק נוסף לגבי טענת העסקתו. מצד שני, עדויות העובדים הציגו באופן עקבי את ציון כמעסיק שלהם, נותן הוראות, משלם שכר ומנהל את העסק. עדותו של ציון עצמו אישרה זאת חלקית, והצביעה על מעורבותו הרבה בניהול העסק ובהעסקתם של העובדים. השופטים מתייחסים גם לנקודות ששקל בית הדין האזורי בזיכוי ציון. לטענתם, רישום החווה על שם אביו של ציון אינו מהווה ראיה מספקת כדי לשלול את מעורבותה של ציון ואת העסקתם של העובדים. בנוסף, בית הדין מציין כי ציון ואביו הצביעו על מעסיק אפשרי אחר, בכור דדוש, אך עדויות העובדים לא תמכו בטענה זו, וציון עצמו לא חזר עליה בבית המשפט. ככלל, השופטים מגיעים למסקנה כי ציון היה המפעיל, המנהל והמעסיק של העובדים, ולכן יש להרשיעו בכל האישומים נגדו. לאחר מכן מוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן גזר הדין. ההחלטה תתקבל שלא בנוכחות הצדדים ותועבר אליהם בכתב.