ב"ל 14097-05-20

תקציר

פסק הדין סובב סביב תביעתו של תובע להכרה במחלת מקצוע או מיקרוטראומה הנובעת מחשיפתו לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו כעובד תחזוקה. בית המשפט בחן את התביעה בשני מסלולים: מחלת מקצוע וחשיפה למיקרוטראומה לחומרים. פסק הדין דוחה תחילה את התביעה בגין מחלת מקצוע, שכן התובע לא הביא ראיות מספיקות לחשיפה לחומרים הספציפיים המוזכרים בתקנות הרלוונטיות. בית המשפט לא מצא את טענת התובע בעניין מחלת מקצוע משכנעת, מה גם שלא ערער על החלטה קודמת שלא כללה התייחסות למחלת מקצוע. באשר למיקרוטראומה, בית המשפט הקל מעט את הנטל הראייתי בשל האתגרים העומדים בפני התובעים באיסוף ראיות לטענות מסוג זה, במיוחד בכל הנוגע לסוג והיקף החשיפה לחומרים. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי עבד כעובד תחזוקה במשך 27 שנים, נחשף לחומרי צבע שונים ומדללים, וכן לאסבסט. בית המשפט שקל את עדויותיהם וחקירותיהם הנגדיות של התובע ועמיתיו, ומצא את גרסאותיהם אמינות, אם כי לעיתים מוגזמות. בית המשפט ציין גם את השימוש בציוד מגן משנת 2000 ואילך. בית הדין הגיע למסקנה כי התובע סיפק תשתית עובדתית מספקת כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לבין פגיעה ריאתית. המומחה יקבל תשתית עובדתית מפורטת המפרטת את חשיפת התובע לחומרים מסוכנים. בסיכומו של דבר, התביעה בגין מחלת מקצוע נדחתה, אך התביעה בגין מיקרוטראומה הצליחה באופן חלקי, כאשר בית המשפט החליט למנות מומחה רפואי להמשך בירור מצב הריאות של התובע והקשר שלו לסביבת עבודתו. ההחלטה מייצגת גישה מאוזנת, המכירה באתגרים הראייתיים במקרים מסוג זה, תוך דרישת רמה מסוימת של הוכחה מצד התובעים.