ע"פ 252/99

תקציר

המערער הורשע באונס בבית המשפט המחוזי ונידון לשש שנות מאסר, מהן ארבע שנות מאסר. ההרשעה הסתמכה במידה רבה על עדותה של המתלוננת, צעירה בעלת מוגבלות שכלית בינונית עד קלה. על פי עדותה, המערער שכנע אותה ללכת עמו ליער, שם ניסה לקיים עמה יחסי מין בניגוד לרצונה. המערער טען כי המגע המיני היה בהסכמה. הרוב בבית המשפט העליון קיבל את גרסת המתלוננת לאירועים ודחה את גרסת המערער, בקובעו כי המתלוננת הביעה חוסר הסכמה וכי יסודות האונס מתקיימים. עם זאת, פסק הדין אינו מתייחס כראוי לשאלה האם המערער הבין את התנהגותה של המתלוננת כבלתי מוסכמת. השופט טימן, בדעת מיעוט, סבר כי התביעה לא הצליחה להוכיח את השימוש בכוח וכי עדותה של המתלוננת אינה אמינה דיה כדי לעמוד בפני עצמה, ועל כן יש לזכות את המערער מחמת הספק הסביר. הכרעת הדין מפרטת את סתירות ההלימה בין הודעותיה של המתלוננת במשטרה לבין עדותה במשפט, המדאיגות נוכח ההסתמכות על עדותה. הפרופיל הפסיכולוגי של המתלוננת מצביע על כך שיש לה נטייה להגזים והיא מתקשה לבטא את רגשותיה בצורה ברורה. בסופו של דבר, דעת הרוב קובעת כי המתלוננת לא הסכימה וכי טענת ההסכמה של המערער אינה אמינה, אך הם אינם מרחיקים לכת מספיק בבחינת השאלה האם המערער יכול היה להאמין באופן סביר שהמפגש היה בהסכמה. נוכח חוסר העקביות בדברי המתלוננת ובהתנהגותה, לצד מוגבלותה השכלית, קשה להסיק מעבר לספק סביר כי המערער הבין את אופיו הלא מוסכם של המפגש. הערעור מתקבל, ההרשעה מתבטלת והמערער מזוכה.