דנ"א 2591/14

תקציר

פסק הדין עליו מערערים בבית המשפט העליון מתייחס ליורשיהם של ניצולי שואה מלוב שהגישו במהלך חייהם תביעות לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אך נפטרו בטרם אושרו תביעותיהם. לאחר מותם ערערו יורשיהם לוועדת הערר על דחיית תביעות קרוביהם. השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם היורשים יכולים להיכנס לנעליו של המנוח ולהגיש ערעורים בשמם. בית המשפט, בהרכב השופט י' דנציגר, השופט י' עמית והשופט נ' סולברג, קבע פה אחד כי יש לדחות את ערעורי היורשים. בפסק הדין נקבע כי הזכות לפיצויים על פי החוק היא זכות אישית שמטרתה להבטיח את רווחתם של הניצולים במהלך חייהם ואינה מיועדת לפצות את יורשיהם. יתר על כן, מאחר שתביעות הניצולים נדחו במהלך חייהם והם לא ערערו על דחיות אלה, יורשיהם אינם יכולים לרשת זכות שלא התממשה מעולם. בית המשפט הכיר בשני חריגים לכלל זה – כאשר הדחייה נבעה מטעות של הרשות או כאשר היה הליך תלוי ועומד בעת פטירת הניצול – אך מצא כי אף חריג אינו חל במקרים הנדונים. ההחלטות לדחות את תביעות הניצולים לא היו שגויות ותאמו את המצב המשפטי באותה עת. בנוסף, לא היו הליכים תלויים ועומדים מכיוון שהניצולים לא הגישו ערעורים לפני מותם. בית המשפט הדגיש את תכליתו החברתית של החוק ואת הצורך להקצות משאבים מוגבלים לניצולי שואה חיים ולא ליורשים. בהתחשב באופיו פה אחד של פסק הדין ובהתאמתו לפסיקה קודמת, הגיע השופט למסקנה כי אין צורך בדיון נוסף.