בג"צ 698/85

תקציר

פסק הדין הנדון עוסק בחוקיות הריסת בתיהם של מחבלים שביצעו מעשי חבלה, מכוח תקנה 119(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. העותרים טענו כי תקנה 119 מנוגדת למשפט הבינלאומי ועולה לכדי ענישה קולקטיבית, האסורה על פי אמנת ג'נבה בדבר הגנה על אזרחים בימי מלחמה, 1949. לדבריהם, יש להעניש רק את המחבלים עצמם ולא את בני משפחותיהם, שבתיהן עלולים להיהרס כתוצאה מכך. עם זאת, בג"ץ קבע כי מטרת התקנה היא להשיג אפקט הרתעתי, שחייב לחול על סביבת המחבל, לרבות בני משפחתו המתגוררים עמו. קבלת פרשנותם של העותרים תגביל באופן משמעותי את היקפה וכוונתה של התקנה. עוד הדגיש בית המשפט כי האמצעי לא הוטל על בתים שאינם קשורים זה לזה, ובמקרה זה המחבלים פינו את הבתים המדוברים. זאת ועוד, חומרת המעשים שבוצעו, שבחלק מהמקרים הסתיימו באבדות בנפש, הצדיקה את אמצעי התגובה שבחר המשיב. שיקול האמצעי הראוי בעקבות מעשה טרור נתון לשיקול דעתו של המשיב, מונחה על ידי חומרת האירוע. בתי המשפט לא ראו עילה להתערב במקרה זה, מתוך הכרה בצורך בתגובה מרתיעה. לפיכך, העתירה נדחתה, בהסכמה פה אחד של השופט מ' בן-דרור, השופט מ' אלון והשופט ד' לוין.