רע"א 521/08

תקציר

פסק הדין הנדון הוא פרי סכסוך משפטי מורכב בין המבקשים (השוכרים) לבין המשיבים (בעלי הדירות) בנוגע לנכס מסחרי הממוקם ברחוב יפו בירושלים. המבקשים שכרו את החנות מהמשיבים בשנת 1978 עבור עסקי האופטיקה שלהם, אך בהמשך השכירו אותה בשכירות משנה לתקופה של עשר שנים. משביקשו המבקשים להאריך את חוזה שכירות המשנה, סירבו המשיבים, אך המבקשים המשיכו להשכיר את הנכס בשכירות משנה ואף הפסיקו לשלם דמי שכירות. המשיבים לקחו את העניין לבית המשפט, בדרישה לפינוי ותשלום דמי שכירות שטרם שולמו. בית משפט השלום פסק לטובת המבקשים, בנימוק שהמשיבים לא הוכיחו אי תשלום דמי שכירות ונטישת הנכס. עם זאת, בית המשפט מצא את המבקשים אשמים בכך שאפשרו לאחרים להשתמש בשטח המושכר, מה שהיווה עילה מוצדקת לפינוי. עם זאת, בית המשפט העניק למבקשים סעד הוגן לפי סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, וחייב אותם לשלם למשיבים פיצוי בסך 15,000 ₪. על פסק דין זה ערערו המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעורם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדגיש את אופיו החריג של הסעד ההוגן והגיע למסקנה כי זכותם של המשיבים להגן על רכושם גוברת על השיקולים למתן סעד למבקשים. נפסק כי הפרתם הממושכת והמודעת של המבקשים את תנאי השכירות – מתן אפשרות לאחרים להשתמש בנכס חרף סירובם של המשיבים – אינה מצדיקה סעד מן היושר. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר, אך בקשתם נדחתה בשל היעדר כל שאלה משפטית או עקרונית מעבר למחלוקת האישית. פסק הדין אישר מחדש את היישום הנכון של פסיקת בית המשפט המחוזי הקיימת והדגיש את אופיו המסחרי של הנכס, והצביע על כך שמעשי המבקשים היוו הפרה בוטה של תנאי השכירות. משכך, לא היו המבקשים זכאים לסעד החריג המבוקש. סיכום מקיף זה מאגד בתוכו את עיקרי העובדות, הפרשנויות המשפטיות ופסק הדין הסופי, ומשקף את החלטת בית המשפט לקיים את עמדת המשיבים.