ע"ב 5624/01

תקציר

התובע, שאינו מדבר, קורא או כותב עברית, חתם על חוזה עבודה עם הנתבעת מתוך מחשבה שמדובר במסמך על נהלי שמירה. בחוזה נקבע כי התובעת תעבוד 6 ימים בשבוע, עם הפסקה בין השעות 20:00-04:00, וכי זמן זה לא ייחשב כשעות עבודה. התובע טען כי עבד 15 או 16 שעות ביום, ולא שולם לו שכר מינימום או שעות נוספות על ידי הנתבעת. הנתבעת טענה כי התובע עבד רק 6 שעות ביום, וביתר הזמן שהה במקום העבודה וקיבל שכר בהתאם. בית המשפט מצא כי התובע לא הוטעה לחתום על החוזה אלא קיבל הסבר כללי בלבד על תוכנו. עם זאת, בשל סתירות בטענות הנתבעת ואי תקפותם של חלק מסעיפי החוזה, בית המשפט לא הסתמך על ההסכם. עוד נמצא כי התובע לא היה חסר בית והתגורר מחוץ למקום העבודה, ובכך דחה את טענת הנתבע כי שהה במקום במהלך ההפסקה. בית המשפט החליט כי השעות שבין 20:00 בערב ל-4:00 לפנות בוקר צריכות להיחשב כשעות עבודה מאחר והתובע נדרש להיות נוכח במקום וזאת כחלק מתפקידיו השמירה. כמו כן, בית המשפט קבע כי ההוראות בחוזה בדבר ההפסקה אינן סבירות וחסרות תוקף, ומנוגדות לחוק שעות עבודה ומנוחה. לפיכך, התובעת הייתה זכאית לתשלום, כולל שעות נוספות, עבור השעות שבין 20:00 בערב ל-4:00 לפנות בוקר. באשר לעבודתו של התובע בימי שישי ושבת, בית הדין העדיף את גרסת התובע לאירועים ומצא כי עבד בימי שישי. עם זאת, לא ניתן היה לקבל את התביעה לגמול שעות נוספות בגין עבודה בשבתות מאחר והתובעת לא הציגה הוכחות מספקות לשעות העבודה. בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובעת הפרשי שכר, פדיון חופשות והוצאות, והכל בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.