ע"א 5671/91

תקציר

המחלוקת בפסק דין זה נסובה סביב פרשנות הוראות פסק דין קודם לעניין שיקולי הצמדה וריבית. המערער, שהגיש תחילה בקשה לפסק דין, סבר כי המחלוקת נובעת מסכסוך אקטוארי, אך בהמשך התברר כי מדובר בסוגיה משפטית. השאלה היא האם על בית המשפט ליתן פסק דין המסכם את הוראותיו האופרטיביות של פסק הדין או שמא יש להפנות את העניין להוצאה לפועל. על פי תקנות סדר הדין האזרחי, פסק דין מסכם החלטה ומפרש אותה ללא נימוק. בדרך כלל נעשה בו שימוש רטרואקטיבי לצורך פרשנות ולא ניתן להשתמש בו כדי לשנות או להוסיף על תוכן פסק הדין. במקרה זה קבעה השופטת כי דרך הפעולה הראויה היא להפנות את העניין להוצאה לפועל, שכן ניתן להתמודד טוב יותר עם הנקודה הלא ברורה של פסק הדין באמצעות בקשת הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. פסיקה של בית המשפט לא תהיה ראויה, שכן היא עלולה להשתמע משינוי או תוספת לפסק הדין הקודם, דבר שאינו מותר. תחת זאת, הציעה השופטת כי על המערער לפעול על פי ההליך התקין ולבקש הבהרות מלשכת ההוצאה לפועל. לפיכך, הבקשה למתן פסק דין נדחתה, והמערער חויב בהוצאות המשיבים, בסך של 1,500 ₪. השופטת הדגישה כי פסיקת בית המשפט מתאימה ביותר לסיכום פסק הדין, ולא לפרשו כאשר מתעוררות חילוקי דעות על יישומו.