ע"א 335/67

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין של בית המשפט העליון בעניין סכסוך בין חברה פרטית לבין ממשלת ישראל בנוגע להעברת חוזה חכירה. המערערת, חברה פרטית, חכרה חלקת אדמה בחיפה מהנציב העליון לארץ ישראל בשנת 1934 לתקופה של 99 שנים. חוזה החכירה כלל סעיף הקובע כי החוכר אינו רשאי להעביר את חוזה החכירה ללא הסכמה בכתב של המדינה, דבר שאין למנוע באופן בלתי סביר. המערערת ביקשה להעביר חלק מהשטח המוחכר לעיריית חיפה ולשיכון בע"מ, אך מינהל מקרקעי ישראל סירב בנימוק שהקרקע דרושה לממשלה לטובת הציבור. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, וקבע כי סירובה של הממשלה היה בלתי סביר. על פי פסק הדין, על השוכר מוטלת החובה להוכיח את סירובו של המשכיר כבלתי סביר, וסירוב להסכים להעברה חייב להתבסס על סיבה הוגנת, מוצקה ומהותית. במקרה זה, בית המשפט מצא כי הנימוק המוצהר של הממשלה היה מעורפל ולא עקבי, וכי היו דרכים סבירות יותר לממשלה להשיג את מטרתה המוצהרת. פסק הדין ציטט גם מספר פסקי דין קודמים בישראל ובאנגליה במקרים דומים. ההחלטה התקבלה פה אחד בין השופטים והערעור התקבל. המדינה חויבה לשלם למערער את הוצאותיו בגין שני התארים, בסך כולל של 600 ל"י.