עמ"נ 71475-12-20

תקציר

המערערים טענו כי לא נערך להם שימוע הוגן בפני ועדת הערר, וכי יש לפצותם בגין שינוי תב"ע שהשפיע על ערך אדמתם. לטענתם, יש לראות בתכנית הדרך ובתוכנית הבנייה רצף תכנוני אחד, וכי יש להעריך את שווי אדמתם על בסיס תוכנית הבנייה המאוחרת. בנוסף, הם טענו כי הייתה להם ציפייה סבירה לעליית ערך הקרקע שלהם על בסיס תוכנית הבנייה, שאבדה עקב תוכנית הכביש הפוגענית. השופט לא מצא כל הצדקה לטענות המערערים. מפרוטוקול הדיון בוועדת הערר עולה כי באי כוח המערערים טענו את טענותיהם באריכות, וידעו על הפסיקה הרלוונטית, לרבות פרשת יוסף ניסן, אליה בחרו שלא להצטרף. עוד קבע השופט כי תכנית הדרך ותכנית הבנייה אינן חלק מרצף תכנוני אחד, וכי תכנית הבנייה אינה קונקרטית או ודאית דיה כדי לבסס ציפייה סבירה לעליית ערך הקרקע. מאחר שתביעת המערערים לפיצויים התבססה על נקודות אלה, דחה השופט את ערעורם. המערערים חויבו בהוצאות המשפט של המשיב, בסך 20,000 ₪. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 13.1.2022.