ע"א 17473-05-23

תקציר

הערעור מתייחס לתביעת לשון הרע שהגיש תובע נגד בנק לאומי על פיצויים בסך 50,000 ₪. התובע טען כי הבנק דיווח מידע שגוי אודותיו למאגר נתוני אשראי, מה שגרם להכרזתו כמשלם גרוע. הבנק כשל לכאורה בהסרת המידע גם לאחר שהתובע זוכה בהליך פלילי. בית משפט קמא קיבל את תביעת התובע על סך 20,000 ₪. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. שופט בית המשפט המחוזי סיכם את המצב העובדתי וציין כי הבנק אכן לא הסיר דיווח על הליכים משפטיים שננקטו נגד התובע, גם לאחר זיכויו. השופט סקר את המסגרת הנורמטיבית של חוק נתוני אשראי, המחייב הקמת מאגר מידע מרכזי למידע אשראי ואת ההשלכות של אי ציות. השופטת קיבלה את ההנחה כי פעולת הבנק מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. באשר לשאלת הפרסום, השופטת הסכימה כי הבנק גרם לפרסום פרטים שגויים ואינו פטור מאחריות רק משום שבנק ישראל הוא המו"ל בפועל. בהתייחסה להגנות העומדות בפני הבנק, בחן השופט את סעיפים 13(9) ו-15 לחוק איסור לשון הרע. היא הגיעה למסקנה כי לבנק הגנת תום לב לפי סעיף 15, שכן הוא סבר באופן סביר שהוא פועל כדין כאשר לא הסיר את המידע. עד הבנק אישר כי הבנק טעה, ולא היה מודע לנסיבות המשתמעות מלשון הרע עד שהתובע ביקש להסיר את המידע. יתר על כן, השופט מצא כי התובע לא הפחית במידה מספקת את נזקיו. למרות החשדות לדחיית אשראי, התובע לא בדק את ריכוז הנתונים עד לאחר הגשת התביעה. יתר על כן, היסטוריית פשיטות הרגל של התובע נותרה במאגר, והוא לא הוכיח כי מחדל הבנק בהסרת המידע גרם לו נזק. השופטת הדגישה כי מחדל התובעת שולל את מחדל הבנק, ופסיקת הנזק צריכה להיות מינימלית. בסיכומו של דבר, קיבל השופט את הערעור, ביטל את פסק דינו של בית משפט קמא והורה למשיב לשלם למערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.