ת"א 8113/03

תקציר

המחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי (התובעת) לבין הנתבעים נסובה סביב השיעור בו הנתבעים חייבים לשפות את התובע בגין התגמולים ששולמו לנפגע בעקבות תאונת דרכים. התובע טוען כי השיפוי צריך להתבסס על הנכות הרפואית שנקבעה על ידי הוועדות הרפואיות של התובע, ואילו הנתבעים טוענים כי יש לחשב אותו לפי שיעור הנכות שנקבע על ידי המומחים שמונו על ידי בית המשפט בתביעת הפיצויים שהוגשה נגדם לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנפגע הגיש לתובע תביעה לנכות כללית, והתובע בתורו הגיש אותו לאבחון רפואי. התובע שילם לנפגע קצבת נכות כללית בהתאם לנכות שנקבעה. עם זאת, התובעת פנתה לנתבעים בבקשה להחזר, אשר ניתן באופן חלקי בלבד. התובעת מבקשת להשיב את מלוא הסכום, כפי שנקבע בהסכם עם הנתבעים. על בית המשפט לקבוע את שיעור השיפוי המתאים. זכותו של התובע לשיפוי נגזרת מזכותו של הנפגע לתבוע את הנתבעים ומוגבלת לנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. מאחר שקביעת הנכות הכללית בוועדות הרפואיות של התובע אינה מקימה קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, יש לקבל עדיפות לקביעותיו של בית המשפט בתביעה בין הנפגע לבין הנתבעים, הבוחנות את היקף הנזק והקשר הסיבתי. הדבר מבטיח עקביות במשולש נזק-נזק-מל"ל ומונע אי התאמות בסכומי השיפוי. זאת ועוד, אין בהסכם בין התובע לנתבעים, שנועד לצמצם את ההתדיינות המשפטית, אין בכוונתו להרחיב את זכויותיו של התובע מעבר למקובל בחוק. לפיכך, בית המשפט קובע כי הנתבעים אינם חייבים לשפות את התובע על בסיס קביעת הנכות הכללית. במקום זאת, שיעור השיפוי צריך להתבסס על הנכות שנקבעה על ידי בית המשפט בתביעה שהגיש הנפגע. לפיכך, התביעה נדחית, וכל צד יישא בהוצאותיו.