ע"א 788/79

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור על לשון הרע בעקבות תלונה שהוגשה במשטרה. המערער, אברהם רימר, ושכנו, המנוח דב רייבר, הסתבכו בסכסוך ארוך שנים. רייבר האשים את רימר בגניבה, מה שהוביל להליכים פליליים נגד רימר, שזוכה מרוב האישומים אך הורשע בעבירות קלות. בהמשך תבע רימר את רייבר בגין לשון הרע, בטענה לחוסר תום לב בתלונת המשטרה. בתחילה פסק בית משפט השלום לטובת רימר והורה לעיזבונו של רייבר לשלם פיצויים, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו והכיר בתובענה כמוגנת בהגנת תום הלב לפי דיני לשון הרע. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, וציין כי דיווח על חשדות לרשויות נופל תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע אם נעשה בתום לב. תום הלב, בהקשר זה, היה תלוי בשאלה האם רייבר האמין באמיתות טענותיו, ללא קשר למניעיו האישיים. בית המשפט הדגיש את העיקרון המשפטי לפיו יש לאפשר לתלונות להבטיח חקירה של פשעים פוטנציאליים, תוך איזון בין האינטרס הציבורי לבין השמצה פוטנציאלית. גם אם המניע של רייבר היה זדוני, בית המשפט מצא את אמונתו באמיתות תלונתו מספקת להגנה משפטית. לפיכך, הערעור נדחה, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו.