עמ"ש 65030-12-18

תקציר

פסק הדין דן בהכרה בהורות בישראל ובדרישות שיש לעמוד בהן לצורך קבלת צו הורות שיפוטי. במקרה הנדון, בית המשפט בחן האם יש לתת צו הורות לבן זוג שלא היה מעורב בהליך ההורות מלכתחילה אך הצטרף במהלך ההיריון. פסק הדין מדגיש את חשיבות הזיקה הגנטית, הקשר הזוגי וטובת הילד בקביעת ההורות. מסקנתה היא כי התקיימו התנאים למתן צו הורות במקרה זה וכי יש ליתן את הצו. עם זאת, בניגוד לבית המשפט קמא, השופטים קובעים כי הצו אינו צריך להיות רטרואקטיבי ויהיה תקף מיום פסק דינם. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, כבוד השופט שוחט וכבוד השופט רביד מסכימים עם החלטה זו ומדגישים אף הם כי המערער היה מוצדק בהעלאת שאלות משפטיות על בסיס ההליך. כבוד השופט שילה מסכים עם פסק הדין אך משאיר את השאלה האם קשר זוגי חייב להתחיל לפני ההריון. פסק הדין מדגיש את הפסיקה הקיימת בנושא צווי הורות ומדגיש כי הרחבת ההכרה בהורות במקרה זה לא תיצור מדרון חלקלק לעבר הורות בהסכמה או סחר בילדים. ככלל, פסק הדין המקיף מבקש לאזן בין השיקולים המשפטיים השונים הסובבים את צווי ההורות לבין הזכויות והאינטרסים של הילד המעורב.