ת"א 38855-09-21

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את הראיות והטענות שהוצגו על ידי שני הצדדים בסכסוך על הסכם שכירות. התובע, המשכיר, תבע שיפוי מהנתבע, השוכר, בגין דמי שימוש ששולמו לעירייה בגין חריגות בנייה שביצע הנתבע במהלך תקופת השכירות. בית המשפט מצא כי הנתבעת אכן לא קיימה את החוק ואת הסכם השכירות בכך שבנתה סככות ללא היתר בניה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת הנתבע כי התובע הסכים ללא תנאי לבנייה. הראיות הראו כי בעוד התובעת הייתה מודעת לבנייה, היא לא נתנה הסכמה מפורשת, ולכן הנתבעת נשאה באחריות המלאה לתוצאות. סוגיה מרכזית נוספת הייתה חובת התובע ליידע את הנתבעת על דרישת העירייה לדמי שימוש. בית המשפט קיבל את טענת התובעת כי הודיעה לנתבעת על הדרישה טרם ביצוע התשלום. הראיות, לרבות מייל פנימי ועדויות של באי כוח התובע, שכנעו את בית המשפט כי הנתבע קיבל הודעה. בית המשפט גם דחה את טענת הנתבעת כי לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן, ומצא אותה בלתי כנה ומנוגדת ליחסו האדיש של הנתבע לעניין באותה עת. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבע כי התובע שילם לעירייה מרצונו וללא הצדקה. התובע הביא ראיות מספיקות לדרישת העירייה לדמי שימוש, והנתבע לא הציג כל טיעון או ראיה קונקרטיים לסתור את טענת התובע או להוכיח חוסר סבירות. בנוסף, בית המשפט לא מצא קנוניה בין התובע לעירייה, והוכח כי הליך התובעת בהגעה להסדר עם העירייה היה בתום לב ושקול. באשר לשטח הסככות שנבנו ללא היתר, הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי הנתבעת השתרעה על שטח של 320 מ"ר. עם זאת, הנתבעת לא הורשתה לסטות מהודאתה בכתב ההגנה, בה צוין שטח של 250 מ"ר. לסיכום, קבע בית המשפט כי על הנתבעת לשפות את התובעת בגין דמי השימוש ששולמו לעירייה, בסך 383,896 ₪, בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה, אגרת בית משפט ושכר טרחת עורך דין. הנתבעת חויבה ב-54.35% מסך התשלום ששילמה התובעת, בהתאם לשטח הסככות המיוחס לה. פסק הדין העדיף את טענת התובעת, וחיזק את חשיבות העמידה בהתחייבויות משפטיות וחוזיות בהסכמי שכירות.