עת"מ 40242-02-21

תקציר

העותרים, שביקשו לרכוש קרקע מרשות מקרקעי ישראל, ערערו על הצעות הרכישה שהגישה רמ"י, בטענה כי הערכים שנקבעו לקרקע ועלויות הפיתוח אינם תואמים את החוקים, התקנות וההסכמים הרלוונטיים. העתירה נגעה בתחילה ל-18 חלקות, אך צומצמה במהלך ההליכים לחלקה אחת, חלקה 10. העותרים טענו כי מנהל מקרקעי ישראל חרג מההוראות שנקבעו לקביעת שווי הקרקע וכי הוצאות הפיתוח עלו על הסכומים שנגבו מרוכשים קודמים באותה תכנית. עוד טענו כי לא ניתן להם גילוי נאות על ההוצאות הנוספות וכי לרמ"י אין סמכות לגבות הוצאות פיתוח מעבר לתעריפים הקבועים בחוקי העזר העירוניים. המשיבים, מנהל מקרקעי ישראל והעירייה, טענו כי יש לדחות את העתירה על יסוד השתק והכחשה, זכות עמידה ושיהוי בהגשת העתירה. עוד טענו כי הוצאות הפיתוח נקבעו כדין על פי הסכם הגג שנחתם בין מנהל מקרקעי ישראל לעירייה, אשר עוגן בהחלטות הממשלה ובהחלטות מועצת מקרקעי ישראל. יתר על כן, הסכם הגג לא חרג מחוקי העזר אלא סיפק מנגנון חלופי לפיתוח הקרקע. לגופו של עניין, בית המשפט לא מצא עילה להתערב בקביעת שווי הקרקע למגרש 10 על ידי מנהל מקרקעי ישראל, וקבע כי מנהל מקרקעי ישראל פעל בהתאם להוראות הרלוונטיות. באשר להוצאות הפיתוח קבע בית המשפט כי דרישת רמ"י לתשלום היא כדין, בהתבסס על ההסכם החוזי בין הצדדים ועל הוראות הסכם הגג, החלטות הממשלה והחלטות המועצה. בית המשפט הדגיש כי הוצאות הפיתוח אינן מיסים אלא תשלומים בגין רכישת זכויות במגרשים. עוד צוין כי הסכמי הגג היטיבו עם העותרים בכך שאפשרו בניית יחידות דיור והאצת הפיתוח. לבסוף, דחה בית המשפט את הטענה כי העותרים הופלו לרעה, וציין כי קבוצת השווים הרלוונטית הייתה רוכשי מגרשים סמוכים לאחר הסכם הגג, אשר היו כפופים לאותן הוצאות פיתוח. משכך, נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם הוצאות בסך 20,000 ₪ לכל משיב.