עפ"ת 45390-01-11

תקציר

המערער הורשע על ידי בית משפט השלום בחיפה באי ציות לרמזור, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ונגזרו עליו קנס בסך 1,000 ₪ וחודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים. המערער ערער על פסק דין זה, וטען כי שגה בית המשפט לתעבורה בכך שהאמין לעדותו של השוטר על פני עדותו שלו. הוא טען כי עדותו של הקצין סותרת וכי בית המשפט התעלם מסתירות אלה. עוד טען המערער כי דחיית עדותו גרמה לו להיראות בלתי אמין, וכי החלטת בית המשפט הייתה חריפה מדי. המשיב ביקש לדחות את הערעור, שכן הוא דרש התערבות ערעורית בקביעות עובדתיות, דבר שלא היה שכיח אלא במקרים מיוחדים. השופט, לאחר שעיין בפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, בעדויות הצדדים ובראיות המצולמות, החליט לדחות את הערעור. עדותו של השוטר נמצאה אמינה, ובית המשפט העדיף אותה על פני עדותו של המערער, דבר שסותר את עדותו של המערער עצמו. השופט ציין כי קביעת העובדות על ידי בית המשפט התבססה על התרשמות העדים, והתערבות בערעור הייתה נדירה ומוגבלת למקרים חריגים. זה לא היה מקרה כזה. השופט דחה גם את הטענה כי העונש מופרז, וציין כי משהחל ההליך, בית המשפט לתעבורה היה רשאי להטיל את העונש שמצא לנכון, שאינו חורג מסמכותו של בית המשפט. לפיכך נדחה הערעור בשני חלקיו, והמערער חויב לשלם את הקנס בשני תשלומים.