רע"א 4982/16

תקציר

המקרה סובב סביב חוזה להשכרת נכס. המבקש, המשכיר, ביקש לפנות את המשיב, השוכר, מהנכס. הפינוי ניתן בבית משפט השלום והמשיב פונה על סמך פסק דין תקף. עם זאת, המשיב ערער על הפינוי בהצלחה בבית המשפט המחוזי. לאחר מכן תבע המשיב פיצויים מהמבקש בגין הפרת חוזה, אשר ניתן בבית משפט השלום. המבקש ערער על פסיקת הפיצויים לבית המשפט המחוזי, אשר הצליח חלקית, והפחית את סכום הפיצוי שנפסק למשיב. לאחר מכן ערער המבקש לבית המשפט העליון, בטענה כי אין להעניק את הפיצוי על סמך ביצוע פסק דין תקף, תוך הסתמכות על פסיקות קודמות בתביעות נזיקין (פרשות וסרנה). המשיב טען כי פסקי הדין הקודמים אינם רלוונטיים שכן הם עסקו בתביעות נזיקין ולא בתביעות חוזיות. בית המשפט העליון, בפסק דין שנכתב על ידי המשנה לנשיא א' רובינשטיין, הסכים עם המבקש. בית המשפט קבע כי הרציונל העומד מאחורי פרשות פלייפורט וסרנה, המונעות תביעות בגין נזקים שנגרמו עקב ביצוע פסק דין תקף, חל גם על תביעות חוזיות. זאת, מתוך שיקול המדיניות לעודד אנשים לאכוף פסקי דין תקפים ולא להרתיע אותם על ידי חשיפתם לתביעות פיצויים חוזיות פוטנציאליות. עוד קבע בית המשפט כי מבחן נזקי הציפייה לפי סעיף 10 לחוק החוזים תומך במסקנה זו, שכן הנזק הנובע מביצוע פסק דין תקף שמתהפך מאוחר יותר בערעור אינו צפוי מראש ועל כן אינו בר פיצוי. עם זאת, בית המשפט הבחין בין פיצוי חוזי לבין השבה. בעוד הראשון אסור, האחרון עדיין אפשרי, תוך התמקדות בתועלת שנצברה לנאשם. בהחילו זאת על המקרה הנוכחי, קבע בית המשפט העליון כי המשיב אינו יכול לקבל פיצוי בגין הפרת חוזה מהמבקש. יש להגביל את הסכום שנפסק למשיב לסכום ההתעשרות שקיבל המבקש – ההפרש בין הסכום שקיבל או יכול היה לקבל מחכירת הנכס לבין הסכום שהיה מקבל על פי החוזה שהופר. בית המשפט העריך סכום זה כשווה לפיצוי שנפסק למשיבה בערכאות הנמוכות יותר, אשר התבסס על הסכמת הצדדים בחוזה. לכן, למרות שהמבקש אינו חייב לשלם סכום זה כפיצוי חוזי, עליו לשלם אותו כפיצוי. בנוסף, ביטל בית המשפט את הפיצוי שנפסק בגין עוגמת נפש, שכן הוא נגרם עקב ביצוע פסק דין תקף. סיכומו של דבר, קיבל בית המשפט העליון את ערעורו של המבקש בחלקו, והפחית את הפיצוי שנפסק למשיב.