פל"א 7752-07-23

תקציר

על פי הודאת הנאשם, הוא הורשע בעבירות על סעיפים 67 ו-10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, וכן בעבירת ביטוח. מהעובדות שהוצגו בכתב האישום עולה כי הנאשם נהג בזמן פסילה, לאחר 6 שנות מאסר בפועל. כמו כן, הנאשם לא החזיק ברישיון נהיגה תקף ומעולם לא עבר את מבחני הרישוי הנדרשים. במסגרת הסדר טיעון הודה הנאשם והסכים על רכיבי הענישה, למעט משך פסילת רישיון הנהיגה, שבית המשפט היה אמור לקבוע. המדינה עתרה לפסילה של 10 שנים, ואילו ההגנה ביקשה תקופה קצרה יותר. בשקלול העונש הכיר בית המשפט בחומרת העבירה של נהיגה בזמן פסילה, תוך שימת דגש על הסכנה לשלום הציבור והזלזול בשלטון החוק. השופט התייחס למספר מקרים קודמים, בהם פרשת גנים, שהדגיש את הצורך בענישה מחמירה, לרבות מאסר בפועל, בגין עבירה זו. השופט שקל גם את נסיבות המקרה הנוכחי, וציין את עבירות התנועה הקודמות של הנאשם, לרבות ריבוי מקרים של נהיגה בזמן פסילה. השופט קבע את טווח הענישה המתאים לנסיבות מקרה זה, בהתחשב הן בחומרת העבירה והן בעברו הפלילי של הנאשם. הטווח נקבע למאסר בין 5 ל-15 חודשים, ופסילה בפועל מ-6 ל-60 חודשים. השופט מצא כי הצעת הצדדים, 11 חודשי מאסר, מוצדקת. באשר למשך פסילת רישיון הנהיגה, הכיר השופט בתחולתו של סעיף 40א לפקודת התעבורה, הקובע פסילה מינימלית של 10 שנים לעבריינים חוזרים. עם זאת, בהתחשב בתנאי הפסילה הנוספים של הנאשם, אחריותו המלאה במקרה זה ונסיבותיו האישיות, קבעה השופטת כי יש מקום לתקופה קצרה יותר. הנאשם נפסל לתקופה של 8 שנים, שירוצו ברצף עם כל פסילה קיימת אחרת. בנוסף, השופט הטיל 3 שנות מאסר על תנאי של 8 חודשים ו-6 חודשי מאסר על תנאי, לצד 11 חודשי מאסר בפועל. כמו כן נדרש הנאשם להתחייב כספית בסך 5,000 ₪ ולהתחייב להימנע מעבירות נוספות. זכות הערעור נשמרה ל-45 יום. פסק הדין ניתן בנוכחות הצדדים ביום שישי, 18.12.2023.