בש"א 1606/09

תקציר

פסק הדין נסוב סביב תוקפם של הסכמי חכירה למספר חלקות קרקע בפתח תקווה. חוזה החכירה המקורי הוסכם בשנת 1921 בין ממשלת ארץ ישראל לבין מועצת המושבה פתח תקווה. בהמשך נערכו הסכמי שכירות משנה בין המועצה לבין גורמים פרטיים, לרבות הורי התובעים. התובעים, יורשי זכויות הוריהם, תבעו את מינהל מקרקעי ישראל ואת עיריית פתח תקווה, בטענה כי הסכמי החכירה העיקריים וחכירת המשנה תקפים. לחלופין, הם ביקשו לבטל הסכם מ-1994 ולהחזיר את חוזה החכירה המקורי, שהיה לתקופה של 15 שנה. הנתבעים טענו לדחיית התביעה, בנימוקים שונים: חוסר תוקף משפטי של חכירת המשנה בשל זכויות לא רשומות, אי חתירה להסדר עם נושא המשרה, התיישנות ושיהוי. עוד טענו להפרת הסכמי שכירות המשנה והיעדר עילה להכרזתם כבטלים, וכן לחוסר בהירות באשר לעילת התביעה. בית המשפט מצא כי מרבית טענות הנתבעים היו מהותיות באופיין וחייבו בירור עובדתי. נקבע כי היעדר הרישום אינו שולל בהכרח את זכויות התובעים, שכן ייתכן שחובת הרישום נפלה על מועצת המושבה פתח תקווה או על מינהל מקרקעי ישראל. גם אי הגשת תביעה לפקיד הסדר הפשרה דרשה בירור מהותי, שכן התובעים טענו כי לא סתרו את זכויות הנתבעים. באשר להתיישנות ולחביון, ציין בית המשפט כי תקופות ההתיישנות הרלוונטיות אינן אחידות ודורשות בחינה נוספת. תגובת התובעים, שהעלתה יחסי נאמנות בין הצדדים, דרשה אף היא בירור לגופו של עניין. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש צורך בבירור עובדתי ודחה את בקשת הנתבעים לדחות את התביעה על הסף. פסק הדין לא הטיל הוצאות נפרדות, וההחלטה ניתנה שלא בנוכחות הצדדים.