עת"מ 29917-06-12

תקציר

פסק הדין מתאר את דחיית העתירה בשל שיהוי בהגשה. העתירה, שביקשה לערער על החלטה בעניין היתר להקמת דיר צאן, לא הוגשה בתוך 45 הימים הקבועים בתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט המינהליים (סדרי דין), התש"ס-2000, ואף לא הוגשה בקשה להארכה בתוך תקופה זו. בעוד שהתקנות מעניקות מידה של שיקול דעת בדחיית עתירות על בסיס שיהוי, על בית המשפט לשקול את התנהגות הצדדים, את סיבת השיהוי, את ההשפעה על תוצאות הצדדים ואת מכלול הנסיבות. השיהוי נבחן באמצעות מבחן בן שלושה חלקים, המעריך את השיהוי הסובייקטיבי (התנהגות העותר), השיהוי האובייקטיבי (פגיעה במשיבים) ואת מידת הפגיעה בשלטון החוק. במקרה זה, הימנעותו של העותר מלהגיש בתוך המועד האחרון או לספק סיבה מוצדקת מהווה שיהוי סובייקטיבי. קיים גם שיהוי אובייקטיבי, שכן החלטות רשויות התכנון הושארו ללא פתרון במשך תקופה ממושכת, דבר העלול להשפיע על תכנונן ולגרום נזק למשיבים. עם זאת, אין כאן פגיעה בשלטון החוק. גם דחייה לגופו של עניין מוצדקת, שכן בקשת העותר למתן ארכה להגשת הערר נדחתה כראוי על ידי ועדת הערר, נוכח היעדר הצדקה סבירה לשיהוי. הוועדה פעלה בהתאם לדרישות הצדק הטבעי והפסיקה בקבלת החלטה זו. משכך, העתירה נדחית הן על הסף והן לגופה, והעותר חויב בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.