עמ"נ 55863-10-22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותה ותחולתה של תקנה 13 לתקנות הסדרי משק המדינה (הנחה מארנונה). תקנה זו מאפשרת לרשות המקומית להעניק הנחות בארנונה למבנים ריקים שאינם בשימוש. עם זאת, התקנה שותקת בשאלה האם ניתן לתת את ההנחה למי שאינו הבעלים של הנכס ומה קורה כאשר המחזיק בנכס אינו הבעלים. בבואו לפרש את התקנה, על בית המשפט לאזן בין שתי הוראות מקבילות: סעיף קטן (א), המאפשר לכאורה את מתן ההנחה למחזיק – בין אם הוא הבעלים ובין אם לאו – וסעיף קטן (ג), ממנו משתמע כי ההנחה יכולה להינתן רק פעם אחת במהלך תקופת הבעלות ולכן נראה כי הוא נותן לבעלים לומר את דברו בעניין. בפסק דינה הקודם של השופטת ביניש בעניין נקבע כי יש לקבל את "עמדת הבעלים" בטרם מתן ההטבה, אך לא פירט האם משמעות הדבר היא שנדרשת הסכמה מפורשת. ועדת הערר קבעה כי משמעות פרשנותו של בית המשפט לסעיף קטן (א) היא שלא נדרשת הסכמת הבעלים, מסקנה שפסק הדין הנוכחי דוחה. במקום זאת, פסק הדין קובע כי על הרשות המקומית לברר את עמדת הבעלים - שיכולה להיות הסכמה, הסכמה חלקית או סירוב - לפני מתן הנחה למחזיק צד שלישי. במקרה הספציפי הנדון, המשיב (יש להניח הרשות המקומית) לא הצליח לקבל את הסכמת המערערת (בעל הנכס) בטרם נתן את הפטור לצד אחר, ועל כן הערעור מתקבל. המשיב חויב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 10,000 ₪ בתוך 30 יום.